האופן שבו מחלחל הדמיון אל חיי היומיום שלנו בעולם הקונקרטי, נתפס ונקרא לעיתים קרובות – פנטזיה. באופן מיוחד נוטים פסיכותרפיסטים להתייחס לכל פירוש או ספקולציה כ'פנטזיה'.
למעשה ישנן לפחות שתי מציאויות מובחנות: המציאות הקונקרטית של חיי היומיום והמציאות של דמיוננו הדרמטי. אנו נכנסים למרחב הדרמטי כאשר אנו אומרים: הבה נעמיד פנים שאנחנו מפלצות, או, אני משחק כאילו שמעתי כרגע חדשות רעות, או, אני מדמיינת שאני על חוף הים ביוון.
חקירת ההתפתחות הדרמטית שלנו עצמנו, או בהתבוננות על פעוטות וילדים צעירים משחקים, חושפות את נוכחותה של המציאות הדרמטית. נוכל לראות, שילדים צעירים מבלבלים לעיתים בין ה'מדומה' והמציאותי'. כשילדים מתבגרים גוברת בהדרגה יכולתם להבחין בין שתי המציאויות ולהפריד ביניהן. לצערי, מערכת החינוך שלנו נותנת לפיתוח החשיבה הקונקרטית העדפה ברורה על פני הדמיון היצירתי.
ההגדרה של הדרמה-תרפיה לבגרות היא, היכולת להבדיל ולהבחין בין מציאות היומיום לבין המציאות הדרמטית והיכולת להיכנס ולצאת מהן בקלות ובאופן שהולם את הסיטואציה.
ההפרדה הקיצונית בתרבות המערב בין 'אומנויות' לבין 'מדעים' היא שרירותית ומלאכותית, משום ששני סוגי החשיבה הללו נחוצים לתפקוד מלא בעולם ולא בהכרח פועלים בנפרד. אם לא נשתמש בדמיוננו על מנת לקפוץ קפיצה דרמטית אל הלא נודע שבדמיוננו, לא נוכל לעולם לשער השערות. אני סבורה שלמדענים ישנו דמיון דרמטי מפותח שמאפשר להם להעלות השערות לגבי התנהגות עתידית, בטרם יכנסו למעבדתם לבדיקה קונקרטית של מה באמת אפשרי.
בפסיכולוגיה, מדברים לעיתים קרובות על המוח כנחלק לשתי אונות: האונה השמאלית, האחראית על חשיבה לוגית, מספרים ועובדות; והאונה הימנית האחראית על יצירתיות, סימבוליקה, דימויים ודמיון. על מנת להגיע לתפקוד מקסימלי עלינו להיות מסוגלים לנוע בין שתיהן באופן שהאחת תפרה את השניה. מסיבה זו, ראוי היה שהחינוך יכיל בתוכו אלמנטים משתי האונות ולא ישים דגש על האחת, על חשבון השניה. במערכת החינוך שלנו עומדים לימודי הטכנולוגיה והמדעים בעדיפות גבוהה ואילו לימודי האומנויות והחשיבה היצירתית אינם זוכים לעידוד, תמיכה ומשאבים. מענין, שלמרות זאת פונים יותר צעירים לאחר בית הספר ללימודים גבוהים בתחום האומנויות, מאשר בתחומי המדעים והטכנולוגיה.
תפיסת שתי המציאויות עשויה לשמש גם ככלי אבחוני.
לעיתים קרובות, מתארים אנשים פסיכוטיים, או בעלי הפרעת אישיות גבולית כ'מנותקים מהמציאות', מנותקים מעצמם ומחוסרי זהות עצמית ברורה. הם עשויים לשמוע קולות, לאמץ אישיות חלופית, לעשות תנועות או להשמיע קולות שאינם מתאימים למצב. אילו היו כל הסימפטומים הללו חלק מסצנה דרמטית, לא הייתה איתם כל בעיה. הבעיה היא שאנשים אלה חווים את המציאות הדרמטית, כאילו היתה מציאות היומיום. הגבולות שבין מציאות הימיום למציאות הדרמטית נמחקו, כמו שקורה לעיתים לשחקני תיאטרון שמזדהים הזדהות יתר עם הדמות אותה הם משחקים.
אנשים שמאובחנים כגבוליים או פסיכוטיים, הם למעשה אנשים שנלכדו במציאות הדרמטית.
מסיבה כלשהי, הם אינם יכולים לנוע בין שתי המציאויות באופן תקין והם לכודים בתוך מציאות ותפקיד מומצאים.
המשמעות היישומית של טיפול בדרמה תרפיה, תהיה להגדיר מחדש את גבולות המציאות הדרמטית. ניתן להשתמש בכול הכלים העומדים לרשות הדרמה תרפיסט על מנת להבחין ולהגדיר מחדש את הגבולות בין המציאות הדרמטית ומציאות היומיום ולעבוד על הגמשת היכולת לנוע בין שתיהן בהלימה למצב.